השותפים
אני בת עשרים ותשע, ואיל בן שלושים ואחת. כבר שנתיים אנחנו חולקים דירת שלושה חדרים בפלורנטין, עם מרפסת קטנה שמשקיפה על גגות של בניינים ישנים ועם מקרר שבו המדף העליון שלו והתחתון שלי. כללי הבית היו פשוטים: לא נוגעים באוכל של השני, לא מביאים דרמות הביתה, ובעיקר, לא מתאהבים בשותף. את הכלל האחרון אף אחד מאיתנו לא אמר בקול, אבל שנינו ידענו שהוא שם.
זה לא שלא שמתי לב אליו. איל הוא מהגברים האלה שלא יודעים כמה הם יפים: גבוה, קצת מרושל, עם ידיים של מי שמתקן אופניים בסופי שבוע ועם צחוק נמוך שמגיע מהבטן. בבקרים הוא הסתובב במטבח בבוקסר ובחולצה מכובסת מדי, מכין לשנינו קפה בפינג'אן, ואני הייתי מעמידה פנים שאני קוראת חדשות בטלפון ומציצה בגב שלו מעל המסך.
בחמישי האחרון שנינו הוזמנו לאותה חתונה, של חברה משותפת מהאוניברסיטה. נסענו יחד במונית, אני בשמלה שחורה צמודה שקניתי במיוחד, הוא בחליפה כחולה שלא ראיתי עליו אף פעם. "את נראית..." הוא התחיל, ולא סיים את המשפט. "מה?" שאלתי. "לא משנה," הוא אמר והסתכל מהחלון, ואני ראיתי את האוזניים שלו מאדימות.
באולם רקדנו. קודם בקבוצה, עם כל החבר'ה, ואחר כך, כשהדי.ג'יי עבר לשיר איטי, הוא הושיט לי יד בלי לומר מילה. היד שלו נחה על הגב התחתון שלי, ממש מעל הקו של השמלה, והרגשתי את החום שלה דרך הבד. הנחתי את הראש על הכתף שלו והרחתי בושם ומשהו שהוא רק שלו. כשהשיר נגמר אף אחד מאיתנו לא זז.
חזרנו הביתה קצת אחרי שתיים. הדירה הייתה חשוכה ושקטה, ורק פנס הרחוב הטיל פס צהוב על רצפת הסלון. הורדתי את העקבים בכניסה ונשענתי על הקיר. "תודה על הריקוד," אמרתי. הוא עמד מולי, קרוב מדי, והחליק אצבע על הלחי שלי. "מאיה," הוא אמר בשקט, "אם את רוצה שאני אלך לחדר שלי, תגידי עכשיו." לא אמרתי כלום. משכתי אותו אליי בעניבה ונישקתי אותו.
הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כאילו שנינו בודקים אם מותר. השנייה כבר לא. הוא הצמיד אותי לקיר, הידיים שלו טיילו על המותניים ועל הירכיים, ואני פתחתי לו את הכפתורים של החולצה אחד אחד, מרגישה מתחת לאצבעות את הלב שלו דופק מהר כמו שלי. הוא מצא את הרוכסן בגב השמלה ומשך אותו לאט, כל כך לאט שכמעט צעקתי עליו שימהר. השמלה נפלה לרגליים ונשארתי מולו בתחתונים שחורים בלבד.
"שנתיים," הוא לחש לתוך הצוואר שלי, "שנתיים אני מעמיד פנים שאני לא רואה אותך." "אז תסתכל עכשיו," עניתי. הוא כרע מולי על הברכיים, באמצע הסלון שלנו, ונישק את הבטן שלי, את עצמות האגן, את הצד הפנימי של הירך. כשהוא הוריד לי את התחתונים והתחיל ללקק אותי לאט ובסבלנות, הייתי צריכה לתפוס את משקוף הדלת כדי לא ליפול. הוא לא מיהר לשום מקום. הוא קרא כל אנחה שלי וכיוון את עצמו לפיה, עד שהברכיים שלי רעדו והגעתי, עם היד שלי בשיער שלו והראש שלי זרוק לאחור על הקיר.
הוא הרים אותי והוביל אותי לחדר שלו. בכל השנתיים האלה אף פעם לא נכנסתי לשם בלילה. המיטה הייתה לא מוצעת והחלון פתוח, והרוח הביאה ריח של ים. הורדתי לו את המכנסיים ודחפתי אותו לשכב על הגב. רציתי להסתכל עליו. הוא היה קשה ויפה, ולקחתי אותו לפה לאט, מתענגת על הדרך שבה הנשימה שלו נשברה ועל הידיים שתפסו את הסדין.
אחר כך עליתי עליו. הוא נכנס בי עמוק, ושנינו נעצרנו לרגע, מצח אל מצח, כמו מי שהגיע סוף סוף למקום שחיפש. התחלתי לנוע, קודם בעדינות ואחר כך מהר יותר. הוא החזיק לי את המותניים והתרומם לקראתי, והחדר התמלא בקולות שלנו בלי שום מחשבה על השכנים. כשהרגשתי שהוא קרוב, התכופפתי ולחשתי לו שיגמור איתי, ובאמת גמרנו כמעט יחד, אני רועדת עליו והוא מחבק אותי חזק אל החזה.
שכבנו ככה הרבה זמן, מזיעים ומחייכים כמו מטומטמים. "אז מה עכשיו עם הכללים?" שאלתי לבסוף. הוא צחק את הצחוק הנמוך שלו. "הכלל של המקרר נשאר," אמר. "את כל השאר אפשר לשכתב."
בבוקר הוא הכין קפה בפינג'אן כמו תמיד, רק שהפעם הביא אותו למיטה. שלו.
סרטים בנושא בליידי לאב:
כל הדמויות בסיפור בגירות (18+). הסיפור הוא בדיה.